פסק-דין בתיק ע"פ 1511-01-12

השופט ר' שפירא [אב"ד] :

הערעור בתמצית

לפנינו ערעור נאשם על הכרעת דין וגזר דין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י. ליפשיץ, להלן "בית משפט קמא"). בית משפט קמא הרשיע את המערער, שוטר בעת ביצוע המעשים שפורטו בכתב האישום, בעבירות של שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, ועבירה של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, וזיכה אותו מעבירות אחרות שיוחסו לו בכתב האישום. לאחר שקיבל תסקיר בעניינו גזר בית משפט קמא על המערער עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שהמערער לא יעבור העבירות בהן הורשע וזאת בתוך שלוש שנים. כמו כן גזר עליו קנס כספי בסכום של 1,500 ש"ח וחייב אותו לפצות את נפגעי העבירה בסכום של 2,500 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים.

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין כאשר המערער טוען כי היה על בית משפט לזכותו. לחילופין טוען המערער כי גם אם מצא בית משפט כי המערער ביצע את העבירות היה מקום להימנע מהרשעתו.

הרקע העובדתי וטיעוני הצדדים

המערער, שוטר במשטרת ישראל בזמנים הרלוונטיים לאישום, הועמד לדין עם עוד שני שוטרים בכתב האישום שכלל שני אישומים. באישום הראשון הואשם המערער כי ביחד עם השוטר מאור ישראל תקף שני אזרחים תמימים וגרם להם חבלות גוף. כמו כן הואשם שביחד עם שני הנאשמים הנוספים, השוטר מאור ישראל והשוטר ג'ורג' זאיד, הפר אמונים והשתמש לרעה בסמכותו מכוח המשרה כדי לפגוע בזכויות המתלוננים, נפגעי האלימות. באישום השני הואשמו הנאשמים כי בעת שהגיעו עם המתלוננים לתחנת המשטרה רשמו הנאשמים דו"חות כוזבים וחייבו את המתלוננים לחתום על דו"חות עיכוב שכללו פרטים כוזבים. בגין מעשים אלו יוחסו להם עבירות של שיבוש מהלכי משפט ומרמה והפרת אמונים. כאמור, בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, ועבירה של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, וזיכה אותו, מחמת הספק, מעבירות אחרות שיוחסו לו בכתב האישום.

להשלמת התמונה יצוין כי הנאשם מאור ישראל הורשע בכל העבירות שיוחסו לו. הנאשם ג'ורג' סעיד זוכה מכל העבירות שיוחסו לו.

המערער טען בהודעת הערעור וכן לפנינו כי בית משפט קמא היה צריך לזכותו גם מהעבירות שבביצוען הורשע וזאת כאשר זיכה את הנאשם 3, ג'ורג' זאיד. לטענתו, בית משפט קמא התעלם מעדויות שנמסרו במשטרה בנוגע לאירוע ומסתירות עליהן הצביע בטיעון באת כוחו לפנינו. לטענת ב"כ המערער התנהגותו של המערער באישום הראשון הצדיקה אולי את העמדתו לדין משמעתי ואולם לא לדין פלילי, זאת מאחר שהאלימות כנגד המתלוננים ננקטה ע"י הנאשם מאור ישראל. יתכן שהמערער לא פעל כנדרש למניעת האלימות ואולם אין מקום להטיל עליו אחריות, לכאורה, למעשיו של מאור. בכל הנוגע לאישום השני טוענת ב"כ המערער כי הוא לא היה מעורב בהחתמת המתלוננים על הטפסים הכוזבים וכי הפעולה בוצעה ע"י הנאשמים האחרים. הסנגורית מפנה לעדויות שנמסרו במשטרה ובבית המשפט וכן לדברים שנאמרו ע"י המתלוננים לתקשורת ושהוצגו כראיה בבית המשפט. מכלול טענות הסנגורית פורטו בהרחבה בפרוטוקול הדיון בפנינו ואין צורך לחזור עליהן.

ב"כ המשיבה עותר לדחות את הערעור. לטענתו עשה בית משפט קמא את האבחנות הנכונות בין הנאשמים. בית משפט קמא התבסס בהכרעת הדין על אמון שנתן במתלוננים ובעדי תביעה. אין מקום להתערב בהערכת מהימנות וממצאים עובדתיים שפורטו בהרחבה בהכרעת הדין. האבחנה שבין המערער לנאשם 3 הייתה עקב תיפקודו השונה של נאשם 3 באירועים כאשר באירוע הראשון כלל לא נכח אלא הגיע בסיומו. המערער זוכה מחמת הספק מעבירות האלימות מאחר שהתעורר ספק בכל הנוגע להיותו מודע לכל מעשיו של הנאשם מאור בזמן אמת ואולם לא היה בכך כדי לגרוע מאמינות עדויות המתלוננים. בנסיבות אלו, ומהטעמים שפורטו בהרחבה בטיעוני ב"כ המשיבה/מאשימה, עותר הוא לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

אציע לחברי לדחות את הערעור הן לעניין קביעותיו של בית משפט קמא בהכרעת דינו והן לעניין עצם הרשעתו של המערער בעבירות שנקבע כי ביצע.

סבור אני כי אין צורך להרחיב בפסק דין זה. זה הוא המקרה בו סבור אני כי יש מקום להוסיף לחוק סדר הדין הפלילי הוראה דומה לזו שבתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי בית המשפט שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:

(1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;

(2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;

(3) אין לגלות בה טעות שבחוק.

סבור אני כי זה המקרה שבפנינו.

בית משפט קמא פירט בפסק דין מנומק היטב את התייחסותו לכל אחת מהעדויות שהושמעו בפניו. לא מצאתי כי בית משפט קמא התעלם מראיות שהיו בפניו או שניתן להן משקל שאינו תואם את טיבן של הראיות. הסתירות עליהן ביקשה ב"כ המערער לבסס טיעוניה לאו סתירות הן והן מתייחסות לנושאים שבשוליים. בעיקרו של דבר קבע בית משפט קמא את הממצאים העובדתיים על בסיס התרשמות ישירה מהעדויות שבפניו, תוך שהוא מתייחס למכלול הראיות, אלו שהובאו בפני בית המשפט בעדויות ואלו שעלו מעדויות שנמסרו במשטרה וממכלול הראיות שבתיק. אינני מוצא לנכון לחזור על נימוקיו של בית משפט קמא המקובלים עלי. נראה כי זה המקום ליישם את הכלל לפיו " ככלל, אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות, באשר לערכאה הדיונית יתרון מובהק על פניה של ערכאת הערעור בכך שהיא התרשמה באופן ישיר מהמערערים מהאופן שבו תיארו את המעשים, ממידת האותנטיות והקוהרנטיות שבדבריהם ומהרושם הכללי העולה מהם (ראו, לדוגמה, ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)). מנגד, ייתכנו מקרים חריגים בהם ערכאת הערעור עשוייה להתערב בממצאי מהימנות, כגון מקרים בהם נפלה טעות מהותית או בולטת לעין בהערכת מהימנות של עד; כאשר מדובר במסקנות להבדיל מעובדות; מקום בו ממצאיה של הערכאה הדיונית מבוססים על שיקולים שבהגיון, שכל ישר או סבירות של עדות; כשממצאי הערכאה הדיונית מבוססים על ראיות שבכתב או התרשמות מחפץ; כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות וכיו"ב חריגים..." [ע"פ 511,543,553/11 סאלח מריסאת ואח' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.3.12)]. ראו גם:

ע"פ 4398/09 איהאב חמוד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.8.11);

ע"פ 5271/09  פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.5.11);